מרץ 20 2010

איפה ישנם עוד אנשים…

מאת: בשעה 23:36 נושאים: כללי

 

לאחר פרסום הכתבה של שרית סרדס טרוטינו, ב- 22 פברואר, במדור מומלצים של השבועון "מסלול" של ידיעות אחרונות על פינת האוכל המיוחדת שלי אודה ואתוודה שקיבלתי המון שיחות טלפון. רוב האנשים "התעניינו" אבל לא יותר מזה. חלק אחר פשוט לא הבין את מהות הכתבה שהמחיר הוא מחיר מינימום לעשרה סועדים בלי תוספות מיוחדות וקינוח  וחשב שאכן אפשר בימינו לשכור חדר vip מושקע ומיוחד לארוחה זוגית בעבור מחיר של ארוחה קלילה בחומוסיה השכונתית מעבר לרחוב (אז זהו שלא…). ואילו חלק קטן מאוד אכן התעניין על אפשרות של לעשות אירוע או לחגוג משהו מיוחד וברמה גבוהה.

את אוזני תפסה שיחה אחד מיוחדת במינה, היא עם שם של דוגמנית צמרת שמעוניינת לחגוג יום הולדת עם מספר חברים חברה לחיים שם של טייס בפוטנציה. סיכמנו את כל הפרטים על מנת שהאירוע הזה יהיה כרגיל אירוע מיוחד הכי הכי בעולם כי מה לעשות כל אירוע אצלי עומד בזכות עצמו ואינו דומה לאירוע אחר שהתרחש ממש באותו מקום. ההרגשה האישית שלי הייתה שבסוף ערב שכזה הטייס בפוטנציה פשוט קורע בכך ומבקש את ידה (אם תקראו את שאר הסיפורים בבלוג שלי תבינו שהצעה שכזאת אכן הייתה אצלי).

הכול היה מוכן לקראת התאריך המיוחל בהכנות לקראת מסיבת ההפתעה. כל החברים שידעו על האירוע ושריינו את התאריך והשעה,  גם אני יומיים לפני האירוע עשיתי את הקניות והבשרים התארגנתי יום לפני האירוע והכנתי אחד לאחד חלק מהסלטים על מנת שיספגו את הטעמים, בזמן שנותר לי טיפלתי בבשרים ובעיצוב השולחן עד הפרט הקטן ביותר. המחשבה שחלחלה בתוכי על הצעת נישואין גרמה לי משום מקום להשקיע עוד קצת מעצמי ולהוסיף עוד כמה סלטים ותוספות כי זה האופי שלי וככה אני.

 

פחות מ-24 שעות לפני שעת ה-שין בשעה שאני עובד במרץ על הפרטים הקטנים, אני מקבל מסרון התקשר אלי דחוף אתה לא עונה לי. בטח היא רוצה להוסיף לי עוד זוג אבל תודה לאל אצלי יש הכול בשפע חשבתי לעצמי והעדפתי לסיים עם עיצוב החדר לפני שאני חוזר אליה.

 

כשחזרתי אליה הבנתי את הלחץ. מישהו מבני המשפחה הקרובה נפל למשכב, כולם סביבו ולא יהיה כל סיכוי שארוחת יום ההולדת תתקיים במתכונתה הנוכחי למעשה לאחר שהפנמתי את הדברים הבנתי שכול מה שטרחתי עליו כל כך הרבה, היה לשווא. תפסתי את  הראש ותהיתי, מה אני עושה עם כל האוכל הזה ואיך אני יכול לעזור לה  – אפילו לקחת את האוכל לבית החולים כי אצלי לא זורקים אוכל.

 

אני לא יכול להעביר לכם את התחושה של לפרק שולחן שלקח לך כל כך הרבה זמן לעצב אותו ולשאול את עצמי למה זה קרה לי. אבל עוד יותר דאגתי לדוגמנית ולטייס ומעניין מה הם עוברים וכמה ליבי עימם ביום שכזה ובהרגשה שכזאת של בעסה וכמה היא השתדלה שיהיה לחבר שלה הכי טוב שבעולם.

 

אני כמובן לא זרקתי את האוכל, דאגתי שאנשים שמגיע להם ייהנו ממנו. יאמר לזכותה של הדוגמנית שהיושרה הפנימית שלה הייתה גדולה מהחיים! כבר ביום שלמחרת היא העבירה לי את כל הוצאותיי בעבור האירוע ולימדה אותי את השיעור הגדול שלמדתי בתקופה האחרונה: שלסגור אירוע זה יופי, אבל לדאוג ולבקש מקדמה להוצאות שאני מוציא על כל צרה שלא תבוא זה מצוייייין… אני מקווה שביום מן הימים הכול יסתדר והארוחה הזאת אכן תתקיים וההימור שלי של קריעת הברך אכן תתבצע אבל הפעם כמו שצריך….

עדיין אין תגובות

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות